חברים מספרים:
"תפיסתו של כתריאל היתה יוצאת מן הכלל. הוא היה איש תושיה...
הוא היה מיוחד בבדידותות ובהסתגרותו. אך גם בדבקותו במטרה ובמסירותו. כולנו הערצנו אותו וכיבדנוהו, אבל אי אפשר לומר שאהבנו אותו. מנהיגותו התקבלה אצלנו בלא עוררין, אולי גם משום שהערכנו אות כושרו המקצועי והארגוני. היתה לו גם השפעה חזקה עלינו.
נדמה לי שאנשים גדולים באמת אינם צריכים חברים... אנשים גדולים נושאים את כל סיפוקם בעצמם. הם אינם צריכים להתיעץ עם מישהו כדי לעשות, לא להישען על ידידים. כתריאל היה טיפוס דומה."
(שמואל טנקוס)
"כתריאל הדריך את הקורס הימי שנקרא אחר כך 'קורס הכ"ג'. למעשה היה מפקדו. היה לו ידע עצום, גם תיאורטי וגם מעשי. הוא ראה את הכל באספקט הרחב, הלאומי, אבל בבצוע הקפיד על כל פרט: החמיר עם עצמו ועם האחרים. בקורס היתה משמעת צבאית.
ערב היציאה לפעולה העמסתי את הציוד הימי על המשאית על יחד עם יעקב ספיר, לכן איחרנו לארוחה בשתי דקות. כתריאל הסתכל בשעונו.
"איחרתם!" אמר, "לא תצאו לפעולה!"
מי שהכיר את כתריאל יודע שכשהוא אמר מילה - אין נסיגה ממנה. לא הועילו ההסברים, התחנונים. נשארנו בבית בדמעות בעיניים. כעסנו עליו, חשבנו שעשה לנו עוול, אבל למעשה בזכותו ניצלו חיינו!"
(זאב פריד)
"היה לו לב זהב. היה רואה מה חסר לכל אחד ודואג לזה בשקט, בלי לצפות לתודה.
יום אחד, השכם בבוקר, שמעתי את האופנוע של כתריאל מתקרב לבית שלנו. כשפתחתי לו את הדלת, הוא חייך והגיש לי זוג נעליים חדשות.
"מה זה?" שאלתי.
"מתנה לאלי!" (אלי, בני, היה אז שובב קטן. הנעליים היו נקרעות לו 'חת-שתיים ולא היה לנו די כסף לתקן אותן).
"מה פתאום?" שאלתי.
"ככה זה... הזמנתי זוג חזק במיוחד אצל סנדלר מעולה. אלה כבר לא יקרעו כל כך מהר. לפחות יעברו את החורף..." אמר. הניח את הנעליים וחזר לאופנוע.
אפילו לא הספקתי להודות לו. נסע ישר לעבודה בנמל.
(לנה לויטה, אחותה של פניה)
מתוך הספר "רב חובל שב אליך - סיפורו של כתריאל יפה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח