סמל מאור משה ג'אן ז"ל

אלבום תמונות

למאור בני בכורי היקר,
מספר פעמים התיישבתי לכתוב לך, לא הצלחתי הדמעות זולגות, הכל נרטב, קיפלתי את הדף, קמתי והלכתי. ובכל פעם אני שואל את עצמי, האם זה אמיתי? האם אלו הם דפי המכתב האחרון שאני כותב אליך? הרי אני רואה את דמותך כל יום, צוחק, מנשק, מחבק ומה פשר המכתב הזה? 21 שנים גדלנו והתבגרנו יחד, יד ביד הלכנו כל הדרך, שנים של עשייה, חוויות, טיולים, ומה לא?
הייתי לוקח אותך לגן גן בוקר, לביה"ס, טיולים בחופשות, כל המשחקים בינינו, בר מצווה, חתונה, בקיצור כל החיים היינו יחד, האם כל זה היה ואיננו? האם אפשר לכתוב עליך בעבר? וכשמגיע יום הזיכרון, אני שואל את עצמי, זיכרון למי? לבני מאור עיני?
מאור! עברה שנה, ועודני מצפה לראות אותך נכנס, מחייך ומחבק, ואומר - מה אתה עושה עניין? אתה רואה חזרתי.
אני זוכר את יושרך והאמת שהייתה נסוכה על פניך. תזכור ש"ביום הורים" בישיבה, בקשתי ממך בטלפון לרשום את שמי על גבי הדף שצמוד לדלת הכיתה, כדי שכאשר אגיע לישיבה אוכל להיכנס מיד למחנך (כך היו עושים התלמידים), ענית לי: "אני לא רושם", ושאלתי: מדוע? ואתה ענית: "זה לא הוגן, כאשר תבוא תרשום את עצמך". ואני בתוכי חשבתי, איזה צדיק הילד הקטן הזה, וכאשר היו בעיות משמעת במחזור שלך... פניתי אליך ואמרתי: "מאור, כל ההורים יודעים מה קורה, ואני היחיד שלא יודע כלום". ואתה ענית לי: "בשביל מה לדבר לשון הרע".
גם בסניף הפגנת מנהיגות שקטה. החברים הבוגרים הלכו אחריך והאמינו בך, שאתה עוד תשנה את נתניה. הסניף היה הבית הראשון שלך, שם הדרכת, שם הכרת את אישתך, מוריה, שם פעלת. בכל חופשה רצת לסניף לעזור, להנחות מדריכים, לנקות את הסניף ומה לא!
הקמת חדר זיכרון, נסעתי לירושלים לקנות ספרים במחיר מוזל כדי לצייד את חדר הזיכרון. כל יום שישי לקחת שואב אבק מהבית כדי לנקות את חדר הזיכרון בסניף.
מידי פעם מתקשרים אלי אנשי עמותות שונות, שעליהם לא ידעתי ומספרים לי על התנדבותך ועל הרוח החיה והמרץ שהכנסת במוסדותיהם, ובכך סחפת גם את מתנדביהם.
מאור, היית ילד, נער, בחור, שכל מי שפגש אותך התאהב בך מיד. המבט, העיניים, הטוב שבך הקרין לכולם.
אני זוכר עוד, כי במעון אמונה היית כל כל נאהב, שכאשר נולד בן לגננת, היא קראה לו בשמך - מאור.
מאור - האמנו בך. כאשר הודעת על רצונך להתחתן בגיל צעיר מאוד, קבלנו זאת בהבנה, היית בוגר נפשית, וידענו שיש על מי לסמוך.
מאור, האמנת בעצמך, היה בך חזון להקים ישיבת הסדר בנתניה. לא לחינם נשארת לגור בנתניה, רצית להקים גרעין תורני במרכז העיר כדי לחזק אותה מבחינה רוחנית. ידוע לי על זוג נשוי, שעזבו בתקופה זו את נתניה ועברו להתנחלות: "מאור איננו" כך אמרו. וכאשר ראש "ישיבת ההסדר" אמר לך: "מאור, אתה מסיים שירות צבאי, תעבור לגור בנהריה יחד עם אישתך, הרי לא תיסע כל יום לנהריה". ואתה ענית מין תשובה של צ'רצ'יל קטן: "נתניה זקוקה לי".
בערב הפיגוע חזרת מהצבא עייף, ואישתך ביקשה שתנוח, אבל אתה הבטחת לחברים מהסניף, שתבוא לבקר אותם בהזדהות עם גוש קטיף. וכך עשית, ושם באותה צומת נרצחת לעיני חניכי הסניף.
מאור! עברת את כל השירות הצבאי בעזה בחטיבת גבעתי, שרתת בכל המקומות המסוכנים, והנה דווקא ליד הבית, נפגעת. מי היה מאמין! כאשר ישבנו שבעה בשבת פרשת "בלק", ההפטרה מסיימת בפסוק: "היגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך".
עצרתי מיד את התפילה, וזעקתי: זה מאור!
ולכן הוספנו את הפסוק על מצבתך. ודע לך, שהחברים שלך כל כך הזדהו עם הפסוק הזה, שחיברו לו מנגינה.
דרך אגב נולדה לך ילדה יפהפיה, אני בטוח, שאתה יודע ורואה אותה מלמעלה. שמה בישראל כפי שבחרת יחד עם מוריה לפני שנולדה: "ישועה", ולא מקרי הוא הדבר, שבשבת כאשר הכרזנו את שמה בבית הכנסת מסתבר, שהשם ישועה מוזכר בהפטרה "מה נאוו על ההרים ... מצמיח ישועה".
מאור! בכל יום אני עובר, מספר פעמים במקום בו נרצחת, וכמה מדהים הדבר, שאתה קבור בהמשך אותו רחוב, קרוב מאוד לביתנו. וכאשר אני עובר ליד בית העלמין וחושב, שאתה שוכב מעבר לגדר, ואין לי יכולת לעזור לך לקום, מציף אותי הדבר, בבכי חונק וגעגועים.
אני מנסה להשרות אוירה רגועה בבית ובעבודה, אני בטוח שזו גם דעתך, אך הלב פנימה שותת דם ובוכה כל הזמן על הבן האהוב שנרצח... רק המחשבה שלא אראה אותך לעולם, מעבירה אותי על דעתי.
מאור! עברה שנה והלב מסרב להאמין, הגעגועים הולכים וגוברים, אתה חסר לכולנו, למשפחה, לחברים, כי כולם ראו בך סמל ומופת. הקלטת שהחברים שלך הוציאו לזכרך, מסיימת בשיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". ההזדהות עם השיר, גורמת לי פרץ של בכי.
מאור! אני בטוח שה' בחר בך, כי רצה אותך לידו אבל אנו מאמינים בתחיית המתים. ואני מתפלל, שיום זה יגיע מהר ככל האפשר, כדי שנוכל להתחבק שוב ולספר חוויות מכל העולמות.

אוהב אותך לעד
אבא