אלבום תמונות
בסוף מאי 1948 יצאו כוחות האצ"ל לפעולה נוספת במרכז הארץ, אף היא במסגרת שיתוף הפעולה עם כוחות ה"הגנה". היעד לפעולה- מקורות הירקון שבראש-העין ותחנת-השאיבה שסיפקה מים לירושלים. נוסף על כך שימש המקום עמדת אבטחה לגשר הצר מצפון לדרום שבין הירקון מזה לבין רגלי ההרים מזה.
לפי עדותו של דן אבן, מפקד חטיבת "אלכסנדרוני", "המבצע שתוכנן בתאום אתם" היה "אחת הפעולות שהוטלו עליו במסגרת תכנית ד' של מטכ"ל ה'הגנה' ונודעה לה חשיבות מיוחדת". וכן מעיד אבן, כי מאחר שלא היה ברשות האצ"ל הנשק הדרוש לפעולה צוידו משתתפיה בנשק שנלקח מ"גדוד 31". ואילו איתן לבני, ממפקדת האצ"ל, שפיקד על ההתקפה על ראש-העין, מעיד ש"קיבלנו מחטיבת אלכסנדרוני מרגמה אחת "3 על צוותה, מכשירי קשר וג'יפ לשימוש; נדמה לי גם כמה רובים למחלקת-עתודה שלי". ללוי גולדברג, ממפקדי הפעולה, זכור, שבקשת ה"הגנה" הייתה להטריד את ראש-העין שעה שכוחותיה יצאו להתקיף את הכפר טירה שב"משולש הקטן" וכך למנוע תגבורת לאויב המותקף, אבל בתדרוך המוקדם נאמר ללוחמים כי "אם נצליח לכבשו - נכבוש, ואנשי חי"ם יבואו לאחר-מכן כדי לתפוס את העמדות מסביב לראש-העין".
מטה המבצע הוקם ושוכן בתוך חורשת אקליפטוסים בסביבת שדה התעופה של כפר-סירקין. לפי התכנית עמדה ההתקפה להיערך בשני ראשים. פלוגה אחת (מסניפי רמת-גן ופתח-תקווה) - בראשותו של צבי קניג ("ישי") - תתקדם בין הפרדסים, תתקוף ותכבוש את מבצר-אנטיפטרוס; ופלוגה שנייה (מסניפי מחוז נתניה) - בראשותו של שמואל אמיתי ("מייק") - תתקוף ותכבוש את המחנה הצבאי שהיה בשעתו מחנה בריטי ועתה בסיס ליחידות הצבא העיראקי. ההתקפה נקבעה ליום ה-30.5 (כ"א אייר) כשהתארגנות הכוחות, בבסיס של כפר סירקין, לקראת היציאה חייבת הייתה להסתיים בלילה של יום ה-29 בחודש (כ' אייר).
עם שחר תקף הכוח, בפיקודו של "ישי", את המבצר ואת מכוני שאיבת המים ואלה נכבשו לאחר קרב שנמשך כשעתיים ובו נפלו שניים מן התוקפים. החיילים העיראקים ברחו. מאוחר יותר תקף "מייק" וכבש את המחנה הצבאי ואת תחנת-הרכבת, שכבר לא הייתה אז בשימוש. כאן לא היו אבדות לכוח האצ"ל וגם מכאן ברחו החיילים העיראקים. היו לכך הדים מידיים בבגדד, וגם תגובה מבירת עיראק לא אחרה לבוא: "על אבדות כבדות,שגרם אצ"ל לעיראקים בראש-העין הודיע אתמול רדיו בגדד בתוספת איום שאם יחדש אצ"ל את התקפתו על הצבא העיראקי יוצאו להורג כל אנשי אצ"ל השבויים ברבת-עמון" (הארץ 1.6.48). מפקדת הארגון הגיבה גם היא מיד בהודעה מן ה-31.5 (כ"ב אייר): "כל התנכלות מצד צבא-הכיבוש בשבויינו תביא, בהתאם להודעתנו, לידי תגובה חריפה ביותר". ואולם בינתיים נשתנה המצב בראש-העין עצמה.
לפי הערכת דן אבן, "ההתקפה בוצעה... כמתוכנן ובהצלחה, אולם הכוח התוקף לא התבסס כראוי בתום הכיבוש ולא היה מוכן להדוף התקפת-נגד של האויב". הימנעות זו מלהתבסס במקום, נבעה מההסכם עם ה"הגנה" לפיו היה צריך בשעה 10 בבוקר להגיע חיל-הרגלים מחי"ם כדי לקבל את המקום מידי האצ"ל. מסיבה זו לא התחפרו ולא הכינו קווי-הגנה. לפי עדותו של איתן לבני גם נענה, על סמך ההבטחה בעניין החי"ם, לבקשתו של "ישי" לפנות מן המקום את פלוגתו, שאנשיה היו תשושים וגם היו בהם פצועים. לבני עצמו יצא לתל-אביב לדווח על הפעולה למפקד הארגון. לפנות ערב נמסר לו על התקפת-נגד שנערכה באותו יום ושבעקבותיה עבר המקום שוב לידי הערבים. "יצאתי מיד למקום," מספר לבני, "ונודע לי כי 300 איש, בראשותו של חסן סלאמה הנודע, תקפו את המקום כשהם מתקדמים בכלי-רכב משוריינים. החי"ם לא הגיע ואנשינו לא היו מוכנים להתקפת-נגד, המרגמה "2 כבר לא הייתה ואילו ה'שוורצלוזה' לא פעל." בחילופי-האש נפצע, ואחר-כך מת מפצעיו, חסן סלאמה.
מותו נחשב לאבדה גדולה לצד הערבי, שכן היה ראש-כנופיות נודע מימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט ועם פרוץ מעשי האיבה לאחר החלטת החלוקה נתמנה "מפקד הגזרה המערבית של האזור התיכון בפלשתינה" וקבע את מפקדתו ליד רמלה. המפקדה שלו הופצצה בשעתה על-ידי אנשי ה"הגנה". רדיו רמאללה הערבי, שהודיע על פציעתו דיווח גם על התקפת-הנגד ומסר כי "מבין היהודים נהרגו 15 איש" (דבר, 1.6.48). מספרם המדויק של החללים והנעדרים מקרב אנשי האצ"ל במבצע ראש-העין היה 11, רובם בהתקפת-הנגד.