כשהתגייסנו בחורף 1978 והגענו לסנור, לאחר טקס הקבלה הידוע שנערך על ידי סמל המחלקה, פגשנו את מוקי. סג"ם גבוה, בלונדיני וקשוח, שכמעט ואינו מחייך. לקח לנו רק זמן מועט להבין שזהו המעטה החיצוני ולצרכי התחלת הטירונות בלבד. מוקי היה המ"מ שלנו, מחלקה 3 בפלוגת פברואר, בגדוד 202, במשך שנה ורבע. מוקי הלך בראש המחלקה והיה בשבילנו הכל. ממבט היום, לאחר שנים רבות של פיקוד בצבא, קל יותר להעריך את סגנון הפיקוד של מוקי, וגם היום, ממרחק של קצת יותר מ-25 שנים אחרי, הוא-הוא דמות החיקוי לכולנו. וחלק מחיילי המחלקה, אלה העומדים כאן ומקפידים להגיע לכאן כמעט בכל שנה, לבטח יסכימו איתי שכך הוא הדבר עד היום.
מוקי השכיל לבנות את המחלקה בצורה חכמה: לא היה חייל במדרגה שניה אצלו. חייל שהיה חלש בתחום אחד, קיבל את ההזדמנות לבנות את תדמיתו בתחום אחר. כך, לא התבייש מוקי לתת לאחד החיילים להעביר לנו מד"סים ושיעורי קרב מגע, כשהוא עצמו נכנס בין השורות ומתאמן עימנו. כך ידע לחזק התנהגויות חיוביות, שאצל מפקדים אחרים היו הולכות לאיבוד בתוך האינטנסיביות של היום-יום. מוקי גם ידע לתגמל את חייליו: אצלנו במחלקה לא היה קיים המשפט השגור אצל חיילי מסלול, "מי שמשקיע - שוקע". כי מי שהשקיע, הוערך. ודי היה במילה טובה, בטפיחה על הכתף מידו של מוקי, במבט, כדי לקנות את עולמנו. וגם שבתות צ'ופר, כמובן.
מוקי רצה שנהיה הטובים ביותר. הוא העביד אותנו קשה, ולעיתים היינו מקטרים על כך, ורוצים לוותר על התחרות ולהיות סתם מחלקה כשתיים האחרות. אך לא אצלו: כל אימון, כל מד"ס, כל מסע הוא המדרגה הבאה בדרך לשיפור היכולת המבצעית, הכושר הגופני והסיבולת. אך מנגד, ידע לזהות נקודות משבר, ולהתייחס אליהן בהתאם. אם באמצעות קומזיץ שחיכה לנו לאחר שיצאנו מהמאהל בקולה במסע אלונקות, אם באמצעות משחקי ה-"7 בום", אם ע"י אפטרים וערבי מחלקה, בכמות יוצאת דופן. כל תכליתם היתה לגבש את המחלקה לגוף אחד, בעל מחוייבות של אנשיו זה לזה. דומני, שבזה הצליח בצורה יוצאת מן הכלל. מוקי היה כלביאה המגוננת על גוריה: הגם שלא נרתע מלהעניש אותנו כשנדרש לכך, כלפי חוץ הגן עלינו ללא חת, ולא נתן לאיש להתערב לו במחלקה ולהעניש את חייליו שלא דרכו.
מוקי ידע לשמור על מרחק שני המילימטרים שהמפקד נדרש לו: קרוב מספיק כדי להיות מחובר לקורה במחלקתו, ורחוק מספיק על מנת שלא "להסתחבק" עם חייליו. כך, כשהורידו לנו את החובה לקרוא למפקדים "המפקד", וחיילים אחדים שכל כך התרגשו מזה, החלו לקרוא למוקי בכל דקה בשמו, ננזפו על ידי אחרים, שכן אפילו כחיילים צעירים הבנו את הצורך בשמירת המרחק.
ככל שהתקדמנו במעלה המסלול, מוקי התקרב יותר ויותר. בתעסוקה המבצעית בחרמון, כשקיבל חבילה מאמא ואבא, הוציא ממנה פריט אחד, ואת החבילה העמיד לרשותנו. שם בחרמון, כשישן עימנו, אכל עימנו ולא יכול היה, אך גם לא רצה להסתתר מאחורי מחיצות, גילינו את מוקי עוד. לא היה לכולנו ספק - זה המפקד עימו נרצה לצאת לקרב, לכשנידרש. מקצוען, קר רוח, בעל פתרונות טקטיים יצירתיים. בוחן המחלקה שעשינו בראס ג'ונדי היה מושלם. היה ברור לנו כי נזכה בו, ואכן כך היה. יותר מששמחנו עבורנו, שמחנו שהצלחנו לנצח עבור מוקי, עבור האבא שלנו.24 שנות מותו של מוקי הן יותר משנות חייו. חבריו למחזור מאיישים היום את כסאות המטה הכללי כאלופים. לו מוקי היה עימנו היום, היה לבטח אחד מהם, אך גם היה מבטל את כל שנאמר כאן בחיוכו הביישני, כאומר: "נו באמת, אל תגזימו". אבל האמן לנו, מוקי: איננו מגזימים.
רחבת מוקי שאנו ניצבים בה, מסמלת הרבה יותר מאשר מקום התוועדות למוקירי זכרו. רחבה זו היא יד למורשתו. ואף כי את שמו של מוקי לא נמצא בספר התהילה של ספורטאי ישראל, אם יש כזה, אלה שנפלה בידיהם הזכות להכירו יודעים כי מוקי וספורט , חד הם.
אצל מוקי, לספורט היה מקום חשוב בהכשרת חייליו: חתירה להישגים ולניצחון, אגרסיביות, נחישות, עקשנות, לחימה גם כשהמשחק נראה אבוד - כל אלה היו הערכים שמוקי ביקש להנחיל לחייליו דרך הספורט. וכשאין מתקנים או אמצעים, אז מאלתרים: רוגבי עם מימיה, כדוגמא. מוקי "מת" על המשחק הזה, והיינו משחקים אותו בכל הזדמנות - אם במד"ס ואם כשממתינים לשקיעת השמש, טרם תחילת אימוני הלילה. סוף סוף, מתי יש למ"מ הזדמנות "להיכנס" קצת בחייליו בצורה לגיטימית? האמת - גם אנחנו אהבנו את המשחק, כי גם לנו ניתנה ההזדמנות להיפרע קצת מהסגל, גם אם הכל נעשה ברוח טובה. במקרים המעטים בהם נמצאה בסביבה בריכת שחייה, כמו בעת קורס הצניחה, משחק הרוגבי הפך למשחק כדור מים, הכולל הטבעות, ולא לתוך הסל כוונתי...
היצירתיות של מוקי באה לידי ביטוי גם במשחקי כוח, בהם תמיד נטל חלק כמשתתף, ומעולם לא הפסיד. כי מוקי, למרות חזותו העדינה, היה חזק, אפילו יותר מציון דדון שלנו, אלוף סנור בטיפוס על חבל 6 מ'. משחק ההפלות משכיבת סמיכה היה אהוב עליו ביותר, ותמיד היה נשאר אחרון, לאחר שכל יריביו הוטחו לרצפה. מבחינתנו, היה זה מובן מאליו: מי ינצח אם לא מוקי? אפילו בתחרות הקבועה שבסוף המד"ס, מהש"ג, במעלה הטריג עד כיכר השמוק, מוקי היה מגיע ראשון, מסתובב לאחור ובמבט שובב נוזף באחרונים, מדוע אינם משיגים אותו. בכל מד"ס היה מוקי יוצר תחרות יש מאין. ההצטיינות, דרך הספורט, היתה המטרה. תמיד להיות הטובים ביותר. אין נחמה במקום השני.
בימים אלה, כשאנו צופים בעיניים כלות בספורטאינו המתרצים את כשלונם באולימפיאדה, אין מנוס מלחשוב על מוקי, שהמוטו אצלו היה "תוצאות - לא תירוצים!".
ורחבה זו, ממנה יצאו אלפי קצינים למבחני הכושר לקבלת הדרגה, אין מקום מתאים ממנה להנצחת זכרו של מוקי. כי קצין וכושר גופני חד הם, ומוקי סימל זאת הלכה למעשה.
ערן דובדבני
28.8.04