קורות חיים
מוקי נולד ב-1957 כבן יחיד להוריו: שמואל ופנינה.
שמואל (ז"ל) עלה לבדו מפולין ב-1948, לאחר שמשפחתו כולה הושמדה בשואה, לאחר שנאלץ להתחבא בעליית גגו של איכר, ניזון עם חבריו מתפוחי אדמה שגנב בלילה מדיר החזירים שלו, הסתפח אל הפרטיזנים, הסתתר וברח ועבר את כל אימי המלחמה; הגיע לבסוף לארץ, צלל ישר לקרבות מלחמת השחרור, נלחם ביד מרדכי ובקרבות אחרים עליהם לא דיבר מעולם. פנינה הגיעה מפולין, לאחר שעברה עם משפחתה את אימי החיים בפולין, נמלטה עמם לרוסיה, עברה עמם תלאות ורעב בסיביר ועברה את מחנות הג'וינט בגרמניה. לארץ הגיעה ב-1949 עם הוריה ועם אחיה היחיד צביקה; צביקה נהרג עשר שנים אחר כך במרדף אחר מחבלים באזור ים המלח.
מוקי, בן יחיד ושובב, מלא בטחון עצמי, מצטיין בספורט ובחוש מסחרי; כשנשאל בנערותו איזה אוסף החליף את אוסף מחזיקי המפתחות שלו - פתח מגירה מלאה דולרים. בגיל 16 עבד בעבודות מזדמנות, כדי לחסוך ונוסע לבד לארה"ב. למד בביה"ס היסודי איתמר ובתיכון טשרניחובסקי בנתניה ולמרות שלימודים דווקא לא היו "הקטע שלו" - את הבגרות עשה כדי לרצות את אמא.
התגייס לצנחנים באוגוסט 1975, למרות התלבטויות ההורים עם בן יחיד וללא קרובים - את קורס מ"כים עבר בהצטיינות. לאחר קורס קצינים חזר לחטיבה והמשיך בשרות קבע כמפקד פלוגת רב"טים בגדוד 890. הכיר את דורית, קצינה בחטיבה והם מתכננים להינשא בסוף 1980.
נהרג ב-19.8.80 בכפר תיבנית במהלך מבצע 'מוביל' נגד המחבלים בלבנון. בן 23 היה במותו. יהי זכרו ברוך.
חברים של מוקי:
עירן דובדבני: "הערצנו ואהבנו את מוקי. אני זוכר שבתחילה הוא נראה לי בכלל לא אנושי. חשבתי אותו למין 'סופר-מן' כזה, עד שראיתי בפעם הראשונה את עיניו האדומות מעייפות. מוקי עבד בצבא מתוך 'אמוק' בלתי רגיל. הוא היה מוכן לעשות הכל - בפרוש הכל - כדי להצליח וכדי שידעו שהחיילים שלו הם הטובים ביותר. העלבון הגדול ביותר שיכול היה לספוג היה אם יחידתו לא קיבלה את המשימה הראשונה במעלה בגדוד. הלהיטות שלו אחרי ביצועים מעבר לגבול הייתה מפורסמת. כל שמועה, כל רמז, היו מקפיצים אותו. היה ברור לו שפלוגתו צריכה לקבל את המשימה הקשה והמסוכנת כי אין מי שיעשה את זה טוב יותר. כאשר היה בבית, בחופשה, הספיקה ידיעה קצרה בחדשות כדי להקפיץ אותו לטלפון, להתקשר לאריק, המג"ד, לשאול אם יש משהו. מוקי לא ויתר על רצונו מעולם, ומשום כך השיג כמעט כל מה שרצה בו. יחידתו הייתה הטובה והעסוקה ביותר בגדוד, אבל גם המפונקת והמיוחסת".
בוכבינדר, שהיה נהגו של מוקי וברומטר המאמץ שלו: "להיות הנהג שלו היה יותר קשה מלהיות חייל. זה היה מתחיל ב-3 לפנות בוקר ונגמר בחצות. הוא היה ישן 4-3 שעות, לפעמים שעתיים. בארבע היה קם, עושה סיבוב על גדר המערכת, למרות שהסיור כבר היה שם. בחצי הדרך היה נרדם. עייף. תמיד היה עייף הבן-אדם הזה. במשך 3 חודשים עשיתי אתו 40,000 ק"מ. הוא היה פעיל כל הזמן והייתי רואה את זה בדרך הביתה. כבר בראש פינה היה נרדם. שם את הראש שלו על הכתף שלו וככה עד נתניה".
שי אביטל: "כאשר אני מסכם לעצמי את הפרק הצבאי בחיי, אני עושה זאת במילה אחת בלבד: מוקי. מוקי הוכיח לי שלא מספיק להיות טובים רק פעם אחת. חייבים להתמיד ולהגביר את הקצב כדי להישאר הטובים ביותר. הודות לו למדתי שאין גבול ליכולת האדם שבעולם הזה. כי אצל מוקי לא היה קיים גבול כזה".
במבצע 'מוביל' דורון רובין מפקד חטיבה 35, אריק מורן (קראוזמן) מפקד גדוד 890 ומוקי מפקד פלוגת רב"טים בגדוד. אלוף (מיל.) דורון רובין היה עם מוקי בפעולה בתיבנית: "הוא היה פרפקציוניסט. הוא רצה להצליח, ולא פחות מכך, שידעו שהוא מצליח. מוקי הוא מודל שצריך להתגאות בו. היו לו כל הנתונים לפרוץ קדימה בלי בעיות; הוא היה בנוי נכון. גם חיצונית וגם באישיות. הוא היה מנהיג אמיתי. לא כל מ"פ יכול להחזיק פלוגת רב"טים ובטח לא מ"פ צעיר, אבל מוקי עשה את זה נפלא, עם החוצפה שלו ועם חוסר הפשרנות ועם זה שהוא לא ויתר על כלום והיה חותך דברים באופן שלא יכולת לעמוד בפניו. ...מוקי יכול לסמל את תקופת המבצעים המיוחדים והפשיטות בלבנון. לסמל את הנאיביות שבתחושה שאנחנו יכולים להגן על הגליל; לפני שקראנו לכך "שלום הגליל", בסוף שנות השמונים. תחילת שנות התשעים. גם במבט לאחור הייתה זאת תקופה מאוד אינטנסיבית ומקצועית, עם המון רוח של אנשים שפועלים ברמה המקצועית הטובה ביותר. ...במהלך הפעולה הייתה לי הרגשה קשה מאוד. זה היה מבצע מפרך עם המון ציוד על הגב וטיפוס ארוך ותלול. אני זוכר את מוקי מרוכז, מכונס בתוך עצמו בצורה שלא רואים כמותה. הוא שכב על הארץ עם הברכיות ומכשיר על הגב, ועם ה- T.T.I רבע שעה בלי לזוז. אני ואריק דברנו. כלבים נבחו, שעת השי"ן התקרבה, אבל - הוא שכב שם בלי לזוז ובלי לדבר ועבד כמו מקצוען אמיתי. נפרדתי מאריק ואיך שאני אומר לו "להתראות" נפתחה אש על ידי גולני מאחד היעדים הסמוכים. זה היה לפני הזמן, ואז - כל האזור התעורר...".
קצינים שהיו עם מוקי בפעולה: ניר: "אני זוכר את מכת האש הראשונה. מוקי נתן פקודות והכל דפק כמו שצריך. התבדחנו. 'התערבנו' כמה מחבלים יש ביעד'... רמי, סגנו של מוקי בפעולה: "מוקי זיהה את הבית הראשון שלו, בעוד שאני זיהיתי רק את קצה הבית הראשון שלי. במכת האש הראשונה של מוקי היו שבעה מחבלים הרוגים. על הבית שלי יכולנו לירות רק בנק"ל והמשכנו להתקדם. ואז מוקי החליט שהבית שלי צריך לחטוף מכת אש נוספת. ירדנו במקום ויריתי ממרחק קצר. הבית 'ירד'. ניגשתי לבית נוסף ומלכדתי אותו. מוקי חיכה לי ואז שמע לפתע קולות מהבית הסמוך. מלכדנו גם את הבית הזה ורצנו מהר לאחור, אל מאחורי הסלעים. חיכינו לפיצוצים - בית אחד התרומם והשני נשאר במקום. ניגשתי, מלכדתי אותו פעם נוספת ונסוגתי".
המג"ד, אריק מורן (קראוזמן): "בדיוק כשרמי ניגש למלכד את הבית בפעם השניה, חטף חייל אחד מהכוח שלהם כדור בישבן ונשכב על הארץ. כל זה בזמן שהמטען בבית הופעל. החבר'ה גררו אותו במהירות אחורה, נשכבו וחיכו לפיצוץ. כאשר התפוצץ הבית, הם התכסו קצת באבנים. אבל הכל עבר בסדר. ברגע ששני הבתים פוצצו, השתנה מראה הכפר. נוצר שטח נרחב שהיה גלוי לעין ושני הצדדים יכלו לראות אלה את אלה. בשל כך החליט מוקי לוותר על האיגוף המתוכנן ולנוע ישירות לכיוון קבוצת הבתים הבאה".
רמי: "ברגע שמוקי קיבל אישור לעלות על הבית, הוא עשה איגוף די גדול וניגש לבית מהפינה השמאלית שלו. הוא הגיע לשביל. ירה לכיוון החלונות ופתח בהסתערות. הוא הראשון ועוד שניים בעקבותיו. הוא רץ לתוך החצר ואז, ממרחק שני מטר, ואולי פחות, ירה בו מחבל שהסתתר בתוך השיח. מוקי נהרג במקום".
תא"ל (מיל.) אריק מורן (קראוזמן): "מוקי הבין שהצבא זה מקצוע. הוא הבין שמי שרוצה למלא תפקידים בצבא, חייב להיות בעל מקצוע טוב. הוא ידע שהצבא נמדד ברמת הלחימה שלו וכל היתר פחות חשוב. מוקי תמיד דאג לשם הטוב של הפלוגה שלו ולרמת הביצוע. בעצם, שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. היה דומיננטי ביותר בישיבות, קרוב למפקד הגדוד, ולא מסתפק בתשובה שלילית. הולך ומנסה לשכנע בצדקת דבריו. מנסה להשיג דברים עבור הפלוגה במצבים שאחרים היו מתייאשים מזמן. הכל היה כשר בעיניו על מנת שהפלוגה תרוויח עוד אימון, עוד תחמושת, עוד אמצעים, עוד ועוד ועוד. התוצאות של מוקי תמיד דיברו בעד עצמן. מוקי עשה את הפלוגה לטובה ביותר. לכל הביצועים שיצאנו ביחד, הייתי שקט ובטוח שלידי המפקד הטוב ביותר עם החיילים הטובים ביותר. שקט נפשי, בטחון עצמי, רמת ניווט וכושר ביצוע חיילי למופת".
חבר ועיתונאי, חיים ברוידא, בדברים שכתב לזכרו של מוקי עשר שנים אחרי: "לא פעם אני מוצא את עצמי מתנתק לרגעים מהסביבה הטבעית ונותן דרור למחשבות ולפנטזיות, המותירות טעם של עוד. זה קרה לי שוב ביום שלישי האחרון, במנוחת הצהרים. בעיני רוחי הופיע גבר בלבוש צבאי של צנחן. מדים מגוהצים טיפ-טופ, נעלים בצבע אדום בוהק, ומתחת לכומתה האדומה מבצבצת בלורית בלונדינית. היה לי קשה לאבחן את הדרגה על הכתף. זה הצטייר כמו אלוף משנה ולשניות כמו תת-אלוף. נמלאתי גאווה שאני מכיר את הקצין וכאילו אמרתי לו: 'הרי זה אני שחזיתי מראש את הקריירה הצבאית המפוארת שלך'. והוא חייך וכדרכו הביט בשעון, ובסמכותיות שכה אפיינה אותו אמר: 'אני חייב לזוז'. רציתי עוד לצעוק לו שייזהר, שישמור על עצמו, אבל צלצול השעון המעורר החזיר אותי למציאות. השעה הייתה 4 אחר הצהרים, בדיוק הזמן להתארגן לנסיעה לנתניה. היה זה צלצול מחריד, שהחזיר אותי 10 שנים אחורה, ליום שבו נקטעו חייו של החייל - הצנחן שבחלום. שעה אחר כך הצטופפתי עם קהל רב סביב למצבת האבן, עליה חקוק שמו של סרן מוקי קנישבך ז"ל. את רוב הקהל ראיתי באותה נקודה גם לפני 10 שנים, למחרת מבצע 'מוביל'. ומי שהכיר כמוני את מוקי, לא יכול היה להתכחש לעובדה שאותו חלום שנת הצהרים שלי, על מוקי הקצין הבכיר, היה הופך מציאותי אלמלא נקטל מכדורי מחבלים, השבוע לפני 10 שנים.
את מוקי, בן יחיד, גאוות הורים, הכרתי בגיל הנערות. גבה קומה, מוצק, חריף לשון וספורטאי מצטיין. על תכונות המנהיגות שבו למדתי בעת השירות הצבאי. הייתי לצדו חודשים רבים בקורס הקצינים. מוקי, מלא ביטחון עצמי, סמכותי, אחד שיוצר תחושה של שלמות. חיי הצבא כאילו נתפרו עליו. גם כשפשט את המדים, בתוך תוכו הוא נותר חייל. הוא הירבה בתיאורים על הצבא. גם במסגרת האזרחית לא חסך ביקורת מחייל בלבוש מרושל, על אחת כמה וכמה בצבא. מוקי ידע לתת דוגמא אישית וזכה להערצה מפקודיו.
פנינה, אמא של מוקי: "אי אפשר היה לעמוד נגדו. בן יחיד. קשה היה לעצור ולהסביר לו, ואנו הנחנו לו. בקורס מ"כים של הצנחנים סיים מצטיין, אבל אנחנו לא באנו לטכס; לא רצינו להוסיף עוד עלים למדורת התלהבותו לצבא, ומוקי נעלב על כי בשעה כזו לא היינו אתו. הוא התמסר לגמרי לצבא, צלל להזדהות עמוקה עם כל מה שסימל הצבא: רעות והקרבה וחברות וציונות, כמו נער מאוהב.
חרשנו אתו את כל הארץ, עם סל פיקניק עמוס שניצלים ועוגות לכל החברה. איפה לא רצנו בשבתות, לאן לא הגענו. עוברים אתו את כל המסלול. ומוקי, עיניו נוהרות, נוטל את הסלים מאתנו ומחלק לחבר'ה.
אין סוף לכאב. אין מילים לצער ואין לבטא את מה שחשים הורים שאיבדו את בנם יחידם. איך אפשר להסביר, שנוכחות כזו, של מטר שמונים וחמש גובה, של שמחת חיים, של אור ונהרה שפורצים הביתה, ממלאים את כל הבית עם היכנסו, נגדעים ונחתכים באחת, וכל זה איננו?"