אלבום תמונות
מוקי,
כותבת ממרחק של זמן ומקום.
עברו שלוש שנים ארוכות,
כל כך אחרות בלעדיך
ועם זאת, כל כך אתך.
אתך בכל - בכל מחשבותי, געגועי, עצבונותי, אושרי, שמחתי, התרגשותי. תמיד אתי, תמיד.
פרידה - לא רצויה, כל כך לא מתוכננת, לא מובנת.
נקטעה לנו כל האהבה, נגדעו לנו כל החלומות, הרצונות, השאיפות - ביחד. נשארתי עם העצבונות ועם השמחות - לבד!
יודע מוקי? הרבה מאוד פעמים בכיתי, רציתי, כעסתי, "איך ברגעים קשים שכאלה - אתה לא איתי לצידי, לעזור להשתתף -
איך?!"
יודעת כי לא בחרת בכך.
נשארתי עם הזכרונות
שמורים אלו אתי לעד! שלי הם!
שלנו.
נשארים.
מוקי, באחד מספרי השירה שהייתי מעלעלת בהם לאחר מותך (למצוא חיזוקים לתחושות) מצאתי שיר שממחיש את הרגשתי דוקא היום:"פגשתי בה בשולי הדרך
כלנית אדומה
בשולי הדרך, שלא הובילה לשום מקום
כלנית שפרחה לבדה
בי הביטה באלם אדום
קטפתי אותה בשקט
נעצתי בדש חולצתי
בדרך ההולכת לשום מקום
היא הולכת אתי".
מרגישה כי נגדעה דרכנו והיא כמו "הדרך ההולכת לשום מקום", אך כשם שהכלנית ממשיכה ללכת עם הכותב בדרך הזו, כך אתה אתי.
מוקי שלי
דורית