היום לפני 40 שנים נפצעתי בלבנון ואיבדתי את מפקדי האהוב מוקי קנישבך ז״ל. הוא היה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890 בה הייתי מפקד מחלקת מרגמות. לוחם ומפקד נערץ ואהוב על ידי כולם.
בלילה שבין ה-18 ל-19 באוגוסט 1980, יצאנו למבצע ״מוביל״- מבצע משולב ורב חזיתות שמטרתו הייתה לפגוע במחבלים בלבנון ולהרוס תשתיות טרור
בדרך לפיצוץ המבנה השלישי, ראיתי שנורה צרור ממחבל שהתחבא בחבית שהייתה קבורה באדמה, ממש מתחת לרגליו של מוקי.
הייתי במרחק של שני מטרים מאותו מחבל, יריתי עליו, זרקתי שני רימונים והסתערתי לעברו. להפתעתי נורה צרור נוסף מהבור, חטפתי כדור שנכנס ביד שמאל ויצא מהגב העליון. הרגשתי כאילו הכה בי פטיש במשקל של 100 ק״ג. עפתי ונפלתי עם הפנים לצד השני, יצא לי דם מהפה, אבל הצלחתי לפגוע קשה במחבל ולחסל אותו.
בשלב הזה חבר אליי הרופא הגדודי, ביקשתי ממנו שיטפל קודם במוקי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי בשבילו.
במסוק בחזרה לארץ, גופתו של מוקי הייתה באלונקה מעליי. לא אשכח את הרגע בו היד של מוקי נשמטה מהאלונקה העליונה לכיווני והכתה בי ההבנה שזהו, זה נגמר. זה היה הרגע הקשה בחיי. אני זוכר שהדמעות פשוט החלו לזלוג והכאב על אובדנו של מוקי כאב לי באותם רגעים יותר מהכאב הפיזי מהכדור שפילח את גופי.
מוקי חברי היקר, לעולם לא אשכח אותך. יהי זכרך ברוך.