הרמטכ"ל רב אלוף שאול מופז
אלוף פיקוד המרכז האלוף יצחק איתן
ראש מועצת כפר יונה מר אפי דרעי
יושב ראש ארגון 'יד לבנים' מר אלי בן שם
משפחות שכולות
קהל נכבד:
הנה עוד שנה חלפה לה ועכשיו זה כבר שש שנים, שש שנים לשכול, שש שנים של כאב, שש שנים בלי אח.
עם השכול למדתי לחיות והוא מלווה אותי ביום יום, לפעמים בצורת כאב, לפעמים בצורת צער עמוק ולפעמים זה סתם מעיק ומחניק. ולגבי כל אלו שאמרו "עם הזמן זה יעבור" אז צר לי להודיע לכם שטעיתם כי הזמן לא מרפא את הכאב.
גוף האדם מורכב מאוד ובמצבים טרגיים, כמו במקרה שלנו, הגוף מפתח מנגנוני הגנה שעוזרים לנו להתמודד עם הטראומה. בהתחלה מכיוון שאין לנו מספיק כלים להתמודד עם הכאב אנו עוברים תהליך של הדחקה. במקרה שלנו, המשפחות השכולות, אנו מדחיקים את האסון ולוקחים אותו למין מרתף חשוך הנמצא בתוכנו כדי להתמודד איתו מתי שיהיו לנו מספיק כלים לכך. בפועל מה שקורה זה שהמחסומים שלנו לא מצליחים להחזיק את כל הצער וזה פורץ החוצה בצורה של חלומות, זיכרונות ומחשבות למיניהם.
לפעמים פתאום בלי שום התראה מגיע ה"פלאש", והזמן חוזר אחורה כמו במין מכונת זמן, נציגי קצין העיר דופקים בדלת הבית, ואין צורך במילים, הכל כבר מובן, הנורא מכל קרה, הוא נהרג.
אבא שאף פעם לא בכה מתפרץ בבכי, כמו תינוק, ואמא לא מתפקדת ונחנקת מבכי, אני עומד בצד במין תחושה של חוסר אונים, ואומר לעצמי "תירגע, אסור לך להישבר עכשיו, תהיה חזק בשבילם".
התמונה מתחלפת ואני עומד מול הקבר הפתוח. קולות של בכי סביבי, אני אוחז חזק את אבא שלא ייפול ונותן לאמא מים לשתות; מה כבר אפשר לעשות וכל האנשים האלה סביבי מסתכלים אלינו במין רחמים שכאלה, אך גם הם חסרי אונים.
מטח כבוד מקפיץ אותי בבהלה מהסיוט הנורא, ואני מוצא את עצמי באמצע הרצאה במכללה, אני יוצא לשטוף פנים וחוזר לשגרה.
ובלילה שוב אותו חלום נורא, עם התסריט הקבוע של אותו יום הפיגוע, ואתה, אחי, רץ כמו מטורף לכיוון הפיצוץ, ובראשך רק מטרה אחת, להציל חיים. באוויר ריח תופת, ואנשים צועקים בהיסטריה, ובין כל הצעקות נשמע אותו חייל צועק, "להתרחק, יש חשש לעוד פיצוץ", אבל אתה, אחי, כלום לא שומע, כי היית כל כך עסוק בטיפול בפצועים. ופתאום אותו פיצוץ שמקפיץ אותי משנתי, פותח עיניים והכל חשוך ושקט, שוב היה אותו חלום, אותו חלום שמתערבב לי עם המציאות, שעד היום איני בטוח אם הוא חלום או זיכרון. וכשבבית חשוך ושקט והדופק עדיין גבוה מהחלום הטרי מתרוצצות בתוכי אותן שאלות:
ואילו הייתי מסדר את הצ'ימידן לילה לפני, אז אולי...
ורק אם היינו יוצאים יחד באותו בוקר, אז אולי...
ורק אם היית מפספס את הטרמפ מהטרמפיאדה, אז אולי...
ורק אם... אז אולי...
ורק אם... אז אולי...
ורק אם... אז אולי...
אבל לא כל חלום הוא סיוט, ולפעמים חושב אני עליך, אחי, ורואה אותך בדיוק כמו פעם, עדיין בן 20, ונזכר באותן שיחות לתוך הלילה, על הצבא, על בחורות ועל העתיד. אני נזכר באותם רגעים נפלאים שעברנו יחד ובדברים שלימדת אותי אחרי שהתנסתה בהם ראשון. רואה אותך משחק עם "דייזי", הכלבה שלנו, ומוצא את עצמי צוחק לבד באוטו, תוך כדי נסיעה בדרך הביתה, ולמרות כל הצער זה עושה לי טוב בלב ומקנה לי תחושה של אושר ושלווה וזה נותן לי כוח להמשיך.
מזה הבנתי שלמטבע שני צדדים, וכשמשהו רע מתרחש, משהו טוב חייב לקרות, כדי להגיע לאיזון. אז בעצם אותם זכרונות נעימים שהשארת בנו, בכל אחד מאתנו, הם אותן חותמות שהשארת מאחוריך בעולם הזה, והם יהיו אותם דברים שאני אעביר לילדי, אותם דברים שעושים לי טוב ונותנים טעם לחיי.
וכמו שאז היית לי למין מורה דרך ואני הייתי מתייעץ אתך, היום אתה, מין מורה רוחני שכזה, מין מלאך שומר שנמצא סביבי 24 שעות ביממה ועוזר לי בצעדי השונים בעולם הגדול. ואם פעם חשבתי שביום מן הימים אני אשאר לבד בעולם בלי הורים ובלי אח, אז היום אני יודע שתמיד תהיו שם בשבילי וכשזמני יגיע אני לא אחשוש כי אתה שוב תראה לי את הדרך הנכונה ואז שוב נחזור להיות יחד אחי, יחד לנצח.
ועכשיו, בתור נציג של העמותה להנצחת חללי 'בית ליד' - צומת השרון.
רוצה אני להגיד כמה דברים בשם העמותה:
תכניות הבניה לאתר ההנצחה אושרו סוף סוף במלואם ועתה אנו מצפים להיתר הבניה המיוחל על מנת שנוכל להתארגן להתחלת הבניה.
האומנית שרה קונפורטי כבר סיימה את הכנת כל עשרים ושניים הפסלים אשר יוצגו באתר ועשתה את מלאכתה באופן יוצא דופן ביופיו.
כל הפסלים מאוכסנים בבית 'יד-לבנים' בנתניה ועל כך אנו מודים להנהלת המקום ובאופן מיוחד למר אברהם פרלמן מנהל 'יד-לבנים' נתניה.