סמ"ר דמיאן דוד רוסובסקי ז"ל

קורות חיים

בן מרטה ואלברטו. נולד ביום ב' בתשרי תשל"ה (18.9.1974) בבואינס-איירס, שבארגנטינה. בן בכור למשפחה בת שני בנים. דמיאן למד והתחנך בבית-הספר היסודי היהודי "חיים וייצמן", בבית הספר "מדינת ישראל", וגם התחיל בבית ספר התיכון "אורט" בארגנטינה. בן ארבע עשרה שנה, עלתה המשפחה לישראל. בתחילת דרכם שהו במרכז הקליטה ברעננה. ההורים רכשו את השפה העברית בעקבות הבנים שלמדו את העברית מהגן. בהמשך הקימו ביתם בקדימה, שבשרון. דמיאן השתלב בחטיבת הביניים "השרון" ובבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי", במגמה ריאלית. בתקופת לימודיו בבית-הספר הוענק לדמיאן פרס "המתנדב המצטיין", על פעילותו במישור האזרחי ברעננה (מאי 1992). דמיאן היה חדור אהבה למדינת ישראל ולצה"ל ושאיפתו הגדולה היתה להיות קצין קרבי בחטיבת גולני.

בשלהי חודש מרץ 1993 גוייס דמיאן לשרות חובה בצה"ל והוצב לחיל-הרגלים לחטיבת גולני. סיים את מסלול הטירונות הארוך והמפרך, ניבחר לצאת לקורס חובשים, אותו סיים בציון גבוה במיוחד, יצא עם יחידתו למסלול קו בלבנון ונישלח להרחיב הכשרתו הקרבית בקורס מכי"ם חי"ר. בתום הקורס קיבל דרגת סמל ושוב עלה ללבנון, הפעם לסגל הפיקוד של הגדוד. לדברי מפקדיו היה דמיאן מפקד מעולה, נחוש ומסור. תמיד אופטימי וחייכן. חדור במוטיבציה ובשאיפה להצליח בכל שעשה. דמיאן נישלח להכנה לקורס קצינים.

ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995) נפל דמיאן בעת מילוי תפקידו, בפיגוע החבלני בצומת השרון בית-ליד. עדי ראייה סיפרו כי דמיאן הגיע לצומת, שמע את הפיצוץ הראשון ונחפז להגיש עזרה לפצועים. הוא הספיק להציל את חייו של אחד החיילים ואז מצא את מותו בפיצוץ השני. עימו נפלו עשרים חיילים ואזרח אחד. דמיאן סבר כי אדם בחייו צריך להיות מוכן לתת הכל למען המדינה. רצה הגורל והוא מימש זאת בגופו ובדמו. בן עשרים וחצי בנופלו.

דמיאן הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקדימה. הותיר אחריו הורים ואח דיאגו, שהיה גם כן חייל גולני באותו הזמן. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר.

במיכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "... דמיאן נהרג עת נזעק לטפל בפצועים בפיצוץ הראשון. פעולתו זו מהווה המשך ישיר לדרכו הצבאית, שהתאפיינה במסירות ובנחישות יוצאות דופן. דמיאן שימש כמ"כ והצטיין בתפקיד זה... הוביל את חייליו באימונים ובפעילות מיבצעית בלבנון בדרכו המיוחדת ותמיד תוך שמירה על הערכים, עליהם חונך...דמיאן ניפרד מפיקודיו רק כאשר נישלח לקורס קצינים. פרידה שהיתה במטרה לחזור כמפקד מחלקה...דמותו האופטימית והחייכנית לצד הנחישות הוו דוגמא לכולנו..."

חייליו בגולני כתבו בכאב: "...אנחנו ילדים חיילים לוחמים שלא בוכים/ חשים שנקטע אבר, חשים כנכים/ הן מפקד, שידע להבין ולהיות חבר/ שרצה תמיד לעזור, שרצה ללמדנו להיות הכי טובים/ פתאום במחי יד את האופטימיות שובר/... דמיאן החובש שרץ אל מותו/ יצא ממקום מבטח להביא לפצוע רפואתו/...".