צבי היקר, דמותך עולה לנגד עיני, וכי אפשר שהלכת ושלא תשוב עוד? לא האמנתי בזאת ביום בו הגיעתני בשורת איוב זו, קשה לי לתפוש זאת גם עתה. קשה מנשוא היא מחשבה זו, לכל חבריך. אבידה גדולה היית, ולא אנחנו ולא אתה היינו מעלים על הדעת שבזאת תסתיים דרכך. אתה צבי שעברת את כל אדמת הנגב לאורכה ולרוחבה, אתה אשר לא גבול ולא יגע ולא חום או רעב עצרוך, אתה גמרת?
איכה הלכת מאיתנו?
יכולה אני לזכור כיצד היכרתיך, עם כובע של קש, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, חיוך מחוצף וכולך אומר "ערבה". בהחלט לא נראית כחייל ועוד יותר לא כקצין אולם כך נראים טובי בחורינו. כך באת אלינו מפעם לפעם, לא הפריעוך פקודות וחוקים, שליט יחיד היית עם קובצת בחורים אשר דמותך ניבטה מהם, לבדכם שוטטתם באדמת הנגב הצחיחה שבועות וימים, לבדכם דאגתם לביטחון הנוסעים בדרך הקשה.
כן ניזכרת אני על מה כינוך "פופסקי", כאשר כשבוע ימים לא הצליחו לאתר את מקומך ואתה הופעת ואמרת, מה דאגתם? מי צריך פקודות במידבר הנורא הזה, "כן צבי אהבת אותי מאוד". או אז אמר לך המפקד, מה אתה חושב שזה צבאך הפרטי, ומיני אז נקראת "פופסקי" ובשם זה הכירוך כולם. כן "פופ", יצרת דמות מיוחדת במינה בין חבריך, דמות של בחור עליז פיקח ועירני, ודמות זאת לא תשכח גם אם יחלפו שנים רבות.
יכולה אני לעצום לרגע את עיני, או בעצם גם כעת בכותבי שורות אלו רואה אני אותך. יכולה אני להבחין בדמותך, לשמוע את צחוקך. בערבה נפרדנו צבי, אני למקום מגורי, ואתה לדרכך, אולם הערבה כנראה קשרה אותנו יחד, וביום בהיר אחד מצאתי את עצמי שם בנגב, ומי בא אם לא צבי, האם אפשר נגב בלי צבי?
דומני שנרדפים הייתם, ואתה באת לתפקיד מנהלתי, אך אתה בהסברך, "אני בתפקיד כזה?" לעולם לא! התביני? אני לא נועדתי לניירות והם לא לי (כן אני הבנתי אותך היטב). בדמך היתה אותה תחושה שרק מעטים ניחנו בה, קשור היית למרחב, ובלעדיו דומה היה כי קצצו כנפיך, ותמיד תמיד ידעת להשיג את שרצית. לא עמד דבר בפניך. כזה היית צבי.
זוכרת אני כיצד ביום אחד, והיה זה אחד בלבד בטרם נפלת, נסענו אתה ואני ועוד הנהג ב"קומנדקר" ובדרך פגשנו ב"בדואים" חשודים. אתה ירדת מיד מהמכונה ופשפשת בכיסיהם ובכיליהם באומרך, אך, אילו לא היית, הייתי מפשיט אותם ערומים ובודקם, כי אי אפשר לסמוך על כאלה, ואז עניתי, אבל צבי עשה כראות עיניך, אני אסתובב, תפקיד זה תפקיד, אך אתה בשלך, לא אין זה נאה, איני רוצה שהם "מנוולים אלה" יחשבו שבנותינו מחוסרות כל רגש של כבוד.
צביקה, כזה זוכרת אני אותך, דרוך, עוקצני, ידיד, חביב, פרח בר קוצני, כזה היית. לא צבי, כשם שלא יכולתי לעצום עין עם הגיעי הבשורה האיומה על אובדנך, כשם שלא יכולתי להרגע, וכן איני יכולה לעצור בעד תמונות אלה מלחלוף נגד עיני. לעולם, לעולם לא אוכל לשכוח שאלמלא מסירותך לתפקידך לא היית מגיע לדרכך האחרונה. נפלת צבי, ניקטפת, אך אתה תמיד תמיד תהיה בתוכינו, תהיה קרוב עד כדי הושטת יד.
הורים שכולים, הורים יקרים, גדול כאבכם, אך לא שלכם בלבד הוא, גדול הכאב גם לנו, והכוס הולכת ומלאה עם כל נופל. מי יתן ויהיו אלה קורבנותינו האחרונים, אך רבים הולכים מעימנו ומשאירים חלל ריק בלב, ובכל מקום נשארת אם שכולה או אחות או אישה אומללה. כן מירה יקרה, מיצר ליבי בחושבי עלייך, בזוכרי כיצד ניטל ממך יקירך בטרם עת. דמותך מירה, אותו קיפאון שנשקף מפנייך לעולם לא ישכח מליבי, ואתה צבי הלכת, איננו רואים אותך, אך את נשמתך מרגישים אנו היטב כי נשארה היא בינינו.
תני נא צרורה בצרור החיים.