לאובדן שני אחים האחד ממלחמת ששת הימים
והצעיר יותר ממלחמת יום הכיפורים,
למרות הזמן שחלף, עדיין, אין מענה.
ההורים כבר אינם,
אך עיניהם העצובות, הנפוחות, הכואבות והדומעות
עומדים מולי בכל עת.
אילו אחיי היו רואים
את ההורים והמשפחה שהפכה לשבר כלי
לא היו מרשים לעצמם להעלם.
אילו היו רואים את האמא
בכל יום זיכרון מחזיקה את תמונותיהם בידיה
לא היו מרפים והיו מחזיקים את ידיה לעולמים.
אילו ידעו אחיי
שהוריהם, ואמם לא תלך לשום שמחה לאחר מותם -
לא היו נפרדים ממנה לעולמים.
אני, שראיתי את כל העצב והכאב
פתאום נשארתי לבד עם המון זיכרונות.
גם אם שמם עבר לילדי המשפחה
וגם אם יגידו שהזמן מרפא את הכאב והכאב מתעמעם,
הגעגוע עצום ומתעצם עם השנים.
בכל שמחה ובכל אירוע
אנו מביטים סביבנו ומחפשים אתכם
ומנגבים בלאט את הדמעות.
למרות השנים החולפות לא השלמתי עם האובדן
ועדיין העיניים מתלמאות דמעות והסיוט נמשך
ונותר הגעגוע, העצב, והמועקה.
ניסמן מזל וישראל
האחות והגיס