תפריט נגישות

סמל יחיאל דב דרזנר ז"ל

יחיאל דב דרזנר
בן 25 בנפלו
בן יפה-שינדל ואפרים-זלמן
נולד בפולין - לבוב
בכ"א בתשרי תרפ"ג, 13/10/1922
שרת באצ"ל
עלה לגרדום
בכ"ו בניסן תש"ז, 16/4/1947
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
מקום נפילה: עכו
באזור חיפה,כרמל וגליל מערבי
מקום קבורה: צפת אזרחי

קורות חיים

דרזנר יחיאל דב בן יפה-שינדל ואפרים-זלמן. נולד בכ"א בתשרי תרפ"ג (13.10.1922) בלבוב שבפולין.

בשנת 1934 עלה עם הוריו לארץ ישראל והמשפחה כולה השתקעה בירושלים. יחיאל למד בבית הספר "מעלה" אבל לאחר שהצטרף לתנועת הנוער בית"ר הורחק, בהיותו בכיתה השביעית, מבית הספר בגלל פעילותו בתנועה זו. לימים עברה המשפחה לגור במקור חיים שכונת-ספר שבדרום העיר, ויחיאל - על אף גילו הרך - השתתף בשמירה על השכונה.

עלייתו לגרדום של שלמה בן יוסף הי"ד ביוני 1938 הטביעה עליו רושם עז וביטוי לכך נתן ביומנו, שבו כתב בין השאר: "דמו צועק אלינו - נקמה!". ביטוי מוחשי לרגשותיו הלאומיים היה הצטרפותו לשורות "בני פנחס", קבוצת נוער שביקשה למנוע קיום יחסי קירבה בין בנות ישראל לבין האנגלים.

עם זאת אחת מתכונותיו העיקריות כעדות אחיו נפתלי היתה "טוב ליבו ואהבת הזולת... מעולם לא מנע מעצמו גמילת טובה לאדם אף אם הדבר צריך היה לגרום לו טירחה יתרה או סבל כלשהו... מסירותו ונאמנותו להורים לא ידעה גבול...".

עם החמרת מצבה הכלכלי של המשפחה הפסיק לימודיו התיכוניים והתחיל לעבוד בעבודות שונות: חלוקת היומון "המשקיף", ליטוש יהלומים בנתניה ובתל-אביב, שמירה בזכרון יעקב ונגרות בחדרה. במקביל היה פעיל בשורות האצ"ל, תחילה ב"פלוגות הנוער", ולאחר שסיים "קורס סגנים" בהדרכה.

לאחר מעצר אחיו צבי והגלייתו למחנה-עצורים באפריקה הסתלק יחיאל מבית הוריו כדי להתרחק מעין הבולשת שחיפשה גם אותו לאוסרו. הוא לא הסתפק בפעילותו במחתרת, שימש כסגן מפקד קורס סגנים בשוני שבין זכרון יעקב ובנימינה ומילא תפקידים שונים בסניף האצ"ל בחדרה. שם השתמש לראשונה בשם הבדוי "דב רוזנבאום" ואף נשא תעודת זיהוי בשם זה. בין השאר היה פעיל בתחום התעמולה וב"דלק" (מודיעין).

היה מפקד גונדה בי"ם ("יחידת מחץ") והשתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן, (23.4.1946) ובפעולות רבות אחרות, ביניהן מיקוש פסי הרכבת. תקופה מסויימת גם שימש מפקד הח"ק ("חיל הקרב") בפתח תקווה.

בו' בטבת תש"ז (29.12.1946) יצא בראש יחידה בת ארבעה חברי מחתרת לתפוש חיילים וקצינים בריטיים, להלקותם כתגובה לעונש מלקות, שהוטל על ידי בית משפט בריטי על צעיר משורות האצ"ל.

היחידה נתקלה במחסום משטרה, אחד מחבריה - אברהם מזרחי - נפגע מיריות השוטרים ומת מפצעיו, האחרים נשבו ונכלאו במחנה צבאי, מקום שם עונו קשה ואחר כך הועמדו לפני בית-דין צבאי. אחד מהנאשמים, חיים גלעד, נידון למאסר עולם ואילו שלושת חבריו לפעולה יחיאל, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני - נידונו למוות (10.2.1947).

הנידונים לא שיתפו פעולה עם בית הדין ולא העידו להגנתם. יחיאל מסר בשמו ובשם פקודיו הצהרה. הארבעה הועברו לכלא ירושלים ולמרות הפצרות שונות סירבו לחתום על בקשת חנינה. אירגונם תיכנן חילוצם מן הכלא, אבל התכניות לכך שובשו עם העברתם הפתאומית לכלא עכו. שם הועלו לגרדום בכ"ו בניסן תש"ז (16.4.1947) כשהם צועדים אל מותם ושירת "התקווה" על שפתותיהם.

הם הובאו לקבורה בבית העלמין העתיק שבצפת. יחיאל שמר על אלמוניותו עד יום מותו. שמו האמיתי נודע ברבים רק לאחר קום מדינת ישראל.

פרקי חייו ופעליו הונצחו בספרים: "ספר עולי הגרדום", "נצחון עולי הגרדום", "זכרם נצח" ועוד. כמו כן הונצחה דמותו בבול בסדרת "הרוגי המלכות בדור התקומה", ורחובות נקראו על שמו בירושלים ובתל-אביב.

בניית אתרים: