קורות חיים
סמ"ר משה (קוקו) פלד הי"ד, בן בכור ליוסי ותמר, נולד ביום ג' באב תשמ"א, (3.8.1981) במושב פתחיה. אח למטילדה. בהיותו בן שנה ושלושה חודשים עברה המשפחה לרחובות, שם גדל משה והתחנך.
למד בבית הספר היסודי "נועם" ברחובות. למד כארבע וחצי שנים בישיבת הדרום ברחובות, וסיים בהצלחה תיכון אמי"ת ברחובות. היה חניך בתנועת "בני עקיבא", ולימים מדריך.
קוקו היה בן משפחה חם ואוהב, מחזיר אהבה ושמח. היה ילד חכם וסקרן, קורא ספרים וזוכר את תוכנם, כשהוא מפגין זיכרון יוצא דופן.
היה בעל כישרון לציור, אהב לצייר בעיקר סוסים. בבגרותו ובעת היותו בצבא היה תמיד מוקף בחברים והרוח החיה ביניהם. בזכות אופיו הנוח, פשטותו, אהבת האדם שבו, זכה לחברים אמיתיים ולחוויות שהביאו לו שמחה ואושר. אמו מספרת: "ביני לבין קוקו היה תמיד קשר מיוחד. אצל הרופא ידעתי תמיד להסביר מה כואב לו, איך כואב לו... ממש כאילו הרגשתי זאת בעצמי... כשהייתי בהיריון שני והוא עוד לא ידע על זה (בגיל חמש), הוא ניגש בוקר אחד למיטתי ואמר: 'אימא, אני מרגיש שיש בך משהו שהוא חלק ממני...'."
כבר מילדותו חלם קוקו להיות לוחם חי"ר, אך כשנודע לו שהוא מיועד לשריון לא נבהל, וכמו איש צבא מיומן ערך "תצפיות", אסף חומר מודיעיני, ניתח דברים, ולאחר התחקיר יצא בהצהרה "אני הולך לחטיבה 188".
משה התגייס לצה"ל בסוף חודש נובמבר 1999 והחל טירונות שריון בבית הספר לשריון. בסיום הטירונות שובץ לגדוד 53 בחטיבה 188 אשר לה הטנק שעליו רצה לשרת: "מרכבה סימן 3". עד מהרה התאהב קוקו בחיל וביחידה. מספר חברו צבי: "במקצועות, כצפוי, שובץ להיות טען-קשר. כבר בביסל"ש ראו כולם את האישיות המיוחדת של אחד החיילים המובילים בפלוגה. בפלוגת הצמ"פ ברמת הגולן נבחר משה להיות הטען של המ"מ הוותיק בפלוגה והיה ברור לכול שהוא אחד הטענים המובילים הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. גם בצמ"פ, החלק הקשה מנטלית במסלול, נשאר משה החלק בפאזל שהשלים את כולם, האוזן הקשבת, הבן האחראי לביצוע משימות החבר של כולם. בסוף הצמ"פ הייתה המלצת המ"פ למשה ללכת להתחזק עוד קצת בפלוגה מבצעית. עם כל האכזבה (שהרי כולם ידעו שהחלום של משה מתחילת השירות היה להיות מפקד טנק), בפלוגה המבצעית המשיך משה לפרוח מבחינה חברתית ומקצועית. משה תפס מהר איך עובדת פלוגה מבצעית ואיפה המקום של כל אחד בפלוגה, הסגל והוותיקים שהבינו מהר עם מי יש להם עסק, ולכן זכה משה גם מהם להערכה על ביצוע משימות אחראיות." בהיותו בצבא לא התלונן על הקשיים ולא סיפר עד כמה המצב רגיש ומסוכן - בזאת גילה אהבה גדולה ואחריות כלפי הוריו ואחותו.
ומעידים החברים מהאזרחות: "משה היה 'מורעל' ואהב מאוד את הצבא. הוא נהנה מאוד והיה מאושר במסגרת הזו. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת בנושאים הצבאיים והיה 'טוחן' את עצמו בצבא כל הזמן - בשבתות, בחגים. המסירות שלו לצבא הייתה ממש יוצאת דופן."
לאחר שמונה חודשים בפלוגה ג' הוצע למשה לצאת לקורס מפקדי טנקים. קוקו לא חשב פעמיים, ובלי להתרפק על הסמל ועל הוותיקות שקיבל, יצא לקורס "להשלים את ייעודי וחלומי בצבא," כפי שהתבטא. עם סיום הקורס נשלח חזרה לרמת הגולן, נחוש לחזור לפלוגה שאהב ולשרת עם כל החברים. אף כי הדבר אינו מקובל, נענה המג"ד לרצונו והחזיר את משה לפלוגתו.
משה קיבל תחת פיקודו את צוות המ"פ והכול היו סמוכים ובטוחים כי ימלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. כמפקד עשה משה קו ברכס רמים, לאחריו אימון קצר ברמת הגולן, ולאחר מכן ירד לקו נצרים.
בחופשתו האחרונה בבית נסע קוקו לאזכרה של רב-סרן ירמי כהן, מ"פ הפלוגה שלו שנפל באסון המסוקים. בלילה שלפני החזרה לצבא חלה, אך למרות זאת החליט לשוב לצבא כדי לא לפגוע באחרים שצריכים היו לצאת לחופשה.
ביום ג' באדר תשס"ב (14.2.2002) נפל משה בפעילות מבצעית בעת הגנה על תושבי נצרים, תוך הפגנת חירוף נפש, מנהיגות, חתירה למגע ודוגמא אישית - ועל כך שילם בחייו. באותו יום בשעה 19:45 הופעל מטען ונורתה אש לעבר שיירה שיצאה מהיישוב נצרים לעבר מעבר קרני. לאחר הפעלת המטען, יצאו כוחות של גדוד נצרים לסריקות, בחלקו הקדמי של ציר "אגוט". אחד הטנקים שביצעו את הסריקות באזור הפרדסים עלה על מטען. משה נהרג כתוצאה מהפיצוץ. עמו נפלו סמל-ראשון אשר זגורי וסמל-ראשון רון לביא. מפקד החטיבה סיכם את האירוע: "צוות הטנק בפיקודו של סמל ראשון משה פלד פעל במסירות נפש תוך חתירה למגע ושילם על כך בחייו."
קוקו היה בן עשרים בנפלו. נטמן בבית העלמין הצבאי ברחובות. השאיר אחריו אם, אב ואחות, משפחה ומאות חברים כואבים.
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, סגן-אלוף שמוליק אולנסקי: "... משה ניחן במשמעת עצמית ובמוטיבציה גבוהה. הוא היה מפקד חרוץ ומסור, אשר גילה נכונות ללמוד ולהשתפר מתוך שאיפה להגיע לרמה הגבוהה ביותר כמפקד טנק ואמנם, בתקופה האחרונה התפתח והתבגר, הן כאדם והן כמפקד, ותמיד הפגין נכונות לבצע כל משימה אשר הוטלה עליו, מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך. בלילה הארור, בו הוביל את צוותו באומץ לב בחתירה למגע עם האויב, במטרה לשמור על חיי אזרחים, הסתער משה בגבורה אל הפרדס החשוך ממנו לא שב. ... אין בכוחן של מילים לנחם, אך אנו מבטיחים לזכור את משה לעד ולהמשיך ללחום בנחישות בכל מי שינסה להרע למדינת ישראל ולתושביה."
באפריל 2002, חודשיים לאחר נפילתו של קוקו, קיבלה פלוגתו מאלוף פיקוד הצפון, אלוף גבי אשכנזי, ציון לשבח "על נחישות, יכולת מקצועית ומבצעית, חתירה למגע ולחימה תחת אש, גילוי קור רוח ודבקות במשימה." בנימוקים למתן הצל"ש כתב אלוף פיקוד הצפון: "במשך חצי שנה רצופה לחמה הפלוגה בגזרת נצרים ופגעה בחוליות מחבלים רבות. במסגרת פעולותיה המבצעיות השתתפה במבצעים יזומים רבים ופגעה בכ-30 מחבלים. למרות שספגה פגיעות קשות ונפגעים במהלך הפעילות המבצעית, המשיכה הפלוגה למלא את משימותיה בדבקות תוך הקפדה על איכויות מבצעיות, רמה נאותה של שגרה מבצעית, הפקת לקחים ולמידה מתמדת. בפעילותה תרמה הפלוגה רבות לביטחון תושבי האזור ומדינת ישראל."
חברו של משה, יאיר מנדלוביץ, הכין בסיום קורס קצינים עבודת גמר הנושאת את שמו של קוקו. העבודה מתארת את קורות חייו, מביאה את תחקיר האירוע המלא שבו קיפד את חייו, ומביאה דברי בני משפחה וחברים.
כתב יאיר: "כשהשמש הולכת והמחשבות באות / שוב חוזרות אליי אותן התמונות / שלי ושלך צוחקים נהנים / ומסביב תמיד המון חברים / רוצה קצת שקט לך ללחוש / אבל אין שקט אצלי בראש / להגיד רק דבר אחד שיוריד ממכאוב / להתראות, לנצח, חברי הטוב ..."
כתבה האחות מטילדה: "מות גיבורים מות קדושים נפלת / מסירות נפש גילית / היית אח קטן ויחיד בתחילה / תמיד רצית אחות קטנה / ואחרי שש שנים נולדתי לך / והנה התהפכה הקערה / כי אחותך הקטנה מבקשת אותך / קוקו / היית אח אוהב ומסור / היינו שונים אבל היינו אחים אוהבים / השארת אותי לבד במערכה / להיות בת יחידה במשפחה / יום חמישי יום ארור / נלקחת אחי עצם בשרי / במסירות נפש נלחמת / ראשון למלחמה רצת / מוות של קדושים / של צדיקים גדולים / אנחנו לא מאמינים / הכאב קשה והצער נורא / אבל אני מבטיחה / שאשתדל להכיל / שיהיה למעלה טוב לך / ואתה קוקו / תדאג לנו שיהיה טוב למטה...".
כתב עדי: "... החיים לא ישובו להיות כמו פעם / לאוכל שבפינו כבר לא יהיה טעם / שוב לא נצחק מתעלוליך שמהם כה נהנינו / בלעדיך לא יהיו יותר צחוקים בחיינו / בכל פגישה תהיה הרגשה שמשהו חסר / אך בסוף נבין שזה אתה ולא מישהו אחר / ככל שנרצה לא נוכל להחזירך / אך בלבנו תמיד נהיה אתך..."
כתב צבי: "... משה יפה התואר והנפש. משה שאהב את המדינה ונופיה. משה שאהב את הוריו, אחותו וחבריו בבית ובצבא. משה הקפדן במילוי משימות ובעל חיוך כובש. במעשיו ובהתנהגותו - ציווה לנו את החיים."
כתבו החברים: "כבר חודש בלעדיך, וזה נראה כמו הנצח. לא מפסיקים לחשוב עליך, לחלום עליך, לדמיין אותך... ... אנו מבטיחים שלעולם לא נשכח את קוקו, לא נפסיק לחשוב עליו, קוקו תמיד יהיה חלק מחיינו."
כתבה ללי, בת הדוד: "איך הפכנו לכאלה ילדים גדולים? ... איבדנו בן דוד, חבר ואח. נותר לנו רק להבטיח שנמשיך גם בעולם המבוגרים לשמור על הביחד הזה שתפור מעולמות שונים ובכל צעד וחוויה תיקח גם אתה חלק, בלבנו, בחיינו ובזיכרוננו."
כתבות רבות התפרסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, סיקרו את האירוע והעלו קווים לדמותו של קוקו. בכתבה שהתפרסמה במקומון "זמן מקומי" מביאה ליאת קרביץ את דברי החברים שהתכנסו בביתו: "מספרת עידית: אם יש משהו שאפיין את קוקו הוא היותו אדם חברותי מאוד. היו לו המון חברים, מקבוצות גיל שונות ומבתי ספר שונים בעיר.
"נטע: בעיניי הוא היה טוב לב במובן הקלאסי של המילה. תמיד הייתה לו נכונות לעזור, בלי גבולות, בכל שעה, בדברים גדולים וקטנים.
"דינה: קוקו תמיד דאג בחופשות שלו ללכד אותנו, לאחד את כולנו דרך יציאות ומפגשים משותפים."
במלאות שנה לנפילתו, כתבו חיילי מחזור נובמבר 9 בגדוד "סופה": "... תודה שזכינו לשרת לצד אדם, חייל, מפקד וחבר כמוך, אדם מיוחד אך צנוע די כדי לא להתבלט בייחודו. חייל שאהב את המולדת וראה בשירות המדינה כזכות ולא חובה, מפקד שלא אמר 'אני עשיתי' אלא 'אנו', 'אנחנו', 'הצוות'. מפקד שאמר 'אחריי קדימה, אתי', וביצע כל מה שחייב היה לעשות. משה, היית חבר אמיתי, חבר שערך הרעות היה מבחינתך אבן היסוד לאישיותך. אלף אלפי תודות מגיעות לך על החבר שהיית לנו, שבדרכו שלו, המיוחדת, השקטה והצנועה, חיבר בין כולנו, בין כל חברי הפלוגה: דתיים, חילונים, צפוניים, דרומיים, ומכל קצוות החברה. היית מרכז לבה של החברות הזו, חברות שהיו לה בהתחלה קצוות רבים וכולם נרקמו לחברות אחת, הודות לך משה."
כתב אביו של משה: "... לא חלקת אתנו את סבלך בשירות הקשה הזה. אנו דאגנו יותר כשהיית בחופש, וישנו טוב כשהיית בשירות. היית מומחה להביא אותנו למצב של שלווה ורוגע למרות שלא ישנת לילות וימים ולא יצאתם מספר ימים מהטנקים. את כל הדברים האלה שמרת בלבך. את גדולתך ראינו רק אחרי מותך.
"... חבריך הטובים לא עוזבים את חדרך. למעשה, אחרי מותך, הם התבגרו במכה אחת. במעשיך ובגיבוש החברתי שיצרת בין קצוות החברה הצלחת להביא אותם עד עצם היום הזה. אתה חוזר אלינו בהשראה שאתה לידנו. עם החיוך הביישן והמנומס כשעיניך לא מביטות בעיניים שלנו. בשבילי, בזכות מעשיך, אתה תמיד חי."
פעולות הנצחה רבות נעשו ונעשות לזכרו של משה: מדי שנה, ביום השנה לנפילתו, לאחר העלייה לקברו, נערך ערב לזכרו בהשתתפות בני משפחה, חברים ומכרים, ומרצים מתחומים שונים. בכל שנה מתמקד הערב בהיבט אחר בחייו של משה.
לזכרו הוקם בית מדרש פעיל שנקרא על שמו - "זיכרון משה". לבית המדרש הוכנס ספר תורה שנכתב לזכרו.
ברחובות הוקמה ספרייה על שמו.
אמו הקימה גמ"ח תחפושות לזכרו שפעיל בכל רחבי הארץ.
אחותו מחלקת בכל יום הולדת שלו 6,000 נש"ק (נרות נשמה קודש) לזכרו.
מדי יום שישי מגיעים לבית המשפחה חבריו של משה ומעלים את זכרו.