קורות חיים
שלום (אולה), בן צפורה ונתן, נולד ביום ט"ז בטבת תש"י (5.1.1950) בנתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי "שרשים" ובבית-הספר התיכון "טשרניחובסקי" - שניהם בנתניה. מילדות כונה בשם אולה, ושם זה דבק בו למשך כל חייו. הוא היה ילד ג'ינג'י צנום ואוהב תעלולים. כאשר כל הנעליים היו קשורות ומעורבבות לאחר שיעור ההתעמלות, לא היה ספק בלב איש יד מי בתעלול. אולם כאשר נקרא לא פעם לחדר המנהל, היה מספר את האמת, מקבל את עונשו, אך לעולם לא שיקר. בניגוד גמור למעשי הקונדס שלו עמדה רצינותו. כאשר רוב הילדים בני גילו התעניינו רק במשחקים, הבין אולה גם בניירות ערך וידע לתרגם את סבך המספרים מהעיתון לשפה פשוטה. סיפר חברו דוביק: "זכור לי שכאשר עסקנו במשחקי ילדים, בהם היה אולה מומחה גדול, היה משמיע לפתע באוזנינו ממכתמי חנניה רייכמן, שהיה אהוב עליו. הוא זכר אותם בעל-פה. אולה היה עושה צרות בבית-הספר, אך יחד עם זאת הצטיין בכנותו. כשלא היה מוכן לעשות משהו, לא הלך סחור סחור, אלא אמר בפשטות: לא. הוא היה כתובת בטוחה לחבר בשעת צרה. למען חבר היה קם באמצע הלילה, ומה שהבטיח ביצע על הצד הטוב ביותר. החברות הייתה מקודשת בעיניו, והתמורה שדרש בשבילה הייתה: נאמנות שלמה, כפי שידע הוא להעניק". בבית-הספר אהב במיוחד את המקצועות הריאליים, ובבית קרא הרבה ספרות יפה ובשעות הפנאי עסק בספורט. אולה קיבל הכל בקלות, לא התרגש מכישלון וגם לא מהצלחה, וגישה זו נקט במשך כל שנותיו. סיפר עליו מחנכו מבית-הספר התיכון: "אולה היה הוגן בביקורתו. הוא ביקר את הדברים בצורה קשה, אך לא פסל אנשים, אלא שיטות. שלא כרבים מבני הנוער, התעניין הוא ביהדות ובכל הבעיות הכרוכות בנושא. אולה היה ישר מאוד. אם לא הכין שיעורים, סיפר תמיד את הסיבה האמיתית. הערכתי אותו בשל כך. את הדברים שתיאר, ידע לתאר בחוש הומור. הוא הכיר בחסרונותיו וידע להתגבר עליהם. לעתים קרובות נתפס לעצלנות, אך כשכבר לקח דבר מה על עצמו, היה עקשן עד השגת המטרה". שלום גויס לצה"ל בראשית פברואר 1968 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס נהג טנק, קורס מקצועות שריון וקורס מקצועות טנק. את שלושת הקורסים סיים בציונים גבוהים. הוא חיבר מערך-שיעור למערכת התאורה בטנק, שמשתמשים בו בבית-הספר לשריון. חבריו ליחידה סיפרו עליו: "בבית-הספר לשריון היה ידוע כטנקיסט מצוין, אחד שאוהב את המלאכה. אולה העריץ את אביו והזכיר זאת בכל הזדמנות. הוא נהג לומר שאבא כזה הוא נכס כביר ִ עם אבא אין מתווכחים, עושים ולא שואלים". בחוות דעת המפקד עליו לקראת השחרור נאמר שהיה חייל שקדן, אשר השקיע מאמצים גם בתחומים שמחוץ לחובתו. בראשית פברואר 1971 הגיעה עת שחרורו והוא יצא לחיים האזרחיים. כאחיו, שהגיע לדרגת פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה בגיל צעיר מאוד, וכאחותו בעלת תואר דוקטור לכימיה פיסיקלית, שאף גם אולה לזכות בתואר אקדמי. מיד לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לראיית חשבון. אותו זמן נשא לאישה את חברתו אילנה. סיפרה עליו אחותו תחיה: "בבית תלויות על הקיר שתי תמונות של אולה.
אחת רצינית ואחת צוחקת. נכון שתמיד היה צוחק, אבל אני היכרתי אותו גם כשהיה רציני ומהורהר. אולה היה חכם וטוב לב.
חברו הטוב דני אמר לי: "לא פעם חשבתי שטוב לבו גובל בטפשות, אבל היה זה טוב לב של אדם חכם, שעשה הכל במחשבה. אולה מעולם לא הקדיש עצמו לדבר אחד בלבד. כשלמד, רצה גם ליהנות מהחיים.
הוא ידע לשלב הכל יחד. לחיות אתו היה נפלא". במלחמת יום הכיפורים שירת אולה כנהג טנק בחזית הדרום. על ימי הקרבות סיפר חברו דני: "אולה עבד כמו שד. הוא היה בעל המקצוע המשובח שבין אנשי הצוות, ולכן עשה את כל העבודות - עזר לנו להכניס פגזים ותחמושת. הייתה לו נכונות לשתף אחרים בענייניו ואתו הרגשנו כמו בבית, הוא היה זה שהכין את הארוחות. אולה היה גסטרונום רציני. הוא אמר לנו: "חבר'ה' אם יוצאים מזה בשלום, אני מזמין אתכם לארוחה תימנית" ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הגיעה היחידה תוך קרבות לאזור "החווה הסינית".
על אנשי צוות הטנק הוטל להיכנס לשדה הקרב כדי לחלץ משם את הפצועים הרבים. הם חילצו את הצנחנים הפצועים תוך כדי חילופי יריות עם חיילי האויב. תוך כדי קרב נפגע אולה ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אולה היה חייל טוב ומסור, אהוד על מפקדיו ועל פקודיו. בימי הקרבות מילא את תפקידו ביעילות ובמסירות".