לא הכרתי את אורי לפני הקרבות ורק עם ההכנות האחרונות לפני הקרב נפגשנו. כולו היה שקוע בהכנות לקרב, הכנת השטח, מפות וסיורים. על אף העבודה המעייפת לא איבד את חוש ההומור וזוכר אני איך ערב הקרב על קולה וטירה יצאנו יחדיו לפתח תקוה לשתות כוס בירה.
הוא אהב את הקרב ומעולם לא הסתפק רק במה שפקדו עליו לעשות. בשובו מקולה יצא מיד לרדיפה אחרי הערבים אשר ברחו מיהודיה. איש לא נתן הוראות לאורי להתחיל לארגן את ההגנה באחד המישלטים שמעל לבית נבאלה, אך הוא תוך הפגזה קשה של האויב רץ ממפקד למפקד וניסה לארגן את הגנת המשלט - בעוד אשר יכול היה לשכב במנוחה מאחורי אחד המחסות.
במשך כל אותן ימי הקרבות הרגשתי איזה סיפוק גרמה לו כל פעולה ופעולה. שיא התלהבותו היתה בלוד ורמלה. אורי נהג את הג'יפ, שני הבחורים שישבו מאחורינו נפצעו; נעצרנו בין שתי סמטאות ולכל שריקת כדורים חבש אורי את אחד הבחורים. בחור זה הנמצא עתה בינינו, לא ישכח את אותה היד אשר חבשה אותו. המשכנו לפלס את דרכנו על אף העובדה שנשארנו רק שלושה והשלישי פצוע קשה. אורי לא נתן לי מנוח ודרש ממני "להכניס צרור" פה ושם, ורק אחרי שביארתי לו שאזלה התחמושת הרפה ממני.
וזוכר אני את הלילה האחרון והגורלי בחזרנו מהקרב המכריע בלוד ורמלה. פילסנו את דרכנו בחושך דרך שדות וואדיות בלתי מוכרים ובחשש שכל רגע ניפגש באויב, בשעה 04:50 נדמה לאורי שטעינו בדרך והוא עבר וקפץ לג'יפ הראשון ושינה את כיוון השיירה. לא ראיתי את פניו של אורי הוא ישב מאחורי רק שמעתי את רשרוש המפה בידיו, ולפתא בשעה 05:00 קרה הדבר. לאחר שחזרתי להכרתי מצאתי את אורי שוכב ליד הג'יפ המרוסק. הוא היה שקט, העברנו אותו למכונית הפצועים, לא תארתי לי שזו היתה הפעם האחרונה שראיתיו.
שעות מספר אחר כך כאשר קיבלנו את הידיעה הקשה עבר רטט במחנה, כולם לא האמינו שאורי איננו בינינו עוד.
ותדע חברתו ובנו וידעו חבריו שאורי נפל בנסותו לפלס דרך לשיירה, השיירה הגיעה, וזו היתה מטרתו, אך הוא נפל.
גדעון
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח